סבתא שושנה הייתה זו שזיהתה ראשונה את חיבתי לפיטנגו. היא דאגה לטפח את שיחי הפיטנגו בחצר הבית, להוציא את העשבים השוטים מסביב, ולהבריח זרים שניסו לקטוף מהפרי. הכל בשביל יומיים בשנה. אז, באביב, ההורים שלי היו אורזים אותי ולוקחים אותי לבית של סבתא שושנה. היא, מחכה במטבח עם קערה מלאה בפיטנגו אדום ומתוק. כמובן שלא הסתפקתי בקערה – הענפים הגבוהים היו עדיין מלאים בפרי בשל, ואני לא חסכתי שום מאמץ לחסל את כל הפרי מכל השיחים. ההורים שלי ניסו לגדל שיחי פיטנגו בבית, אבל זה אף פעם לא היה כמו בבית של סבתא שושנה
מאז סבתא שושנה הלכה לעולמה, ואחר-כך נהרסו הבית והגינה, עם שיחי הפיטנגו. ואני נשארתי לחפש פיטנגו. אין שום מקום שמוכר פיטנגו, כי גם אין שום דרישה – לא מכירים.
פעם בשנה, באביב, אני יוצא לקטוף פיטנגו ברחבי העיר. כל השנה אני מנסה למפות בראש את החצרות שבהם יש שיחי פיטנגו, כדי שבאביב אני אחזור לשם להוציא את הפרי מהצד של השיח שפונה לרחוב.
ואז העלה מושיקו רעיון – אתר באינטרנט שיקדם את המודעות לפיטנגו. אם יהיו מספיק אנשים שמכירים ואוהבים פיטנגו, יש סיכוי שיגדלו אותו לצרכים מסחריים. אני אפסיק להסתובב סהרורי ברחובות העיר, הוא לא יצטרך להכין ריבות פיטנגו לעונות המחסור. אם גם אתם אוהבים פיטנגו, אם יש לכם הצעות שיפור והוספה לאתר, או שפיתחתם שיטה לשימור פיטנגו אל תהססו ליצור קשר.